עמיאל התבקש שעה מראש להציג מול כולם, נתקע, ומאותו רגע התחיל להימנע. הפרק הזה הוא על מה שקרה אחרי האירוע, ולמה דווקא שם הפחד התחיל לגדול.
בצבא, כל שבוע הייתה קבלת שבת, ובכל פעם מישהו אחר הציג משהו מול כולם. שעה לפני אחת מהן המפקד של עמיאל התקשר אליו ואמר לו שהיום תורו.
עד אותו רגע הוא בכלל לא חשב שיש פה בעיה. מבחינה חברתית הוא הרגיש סבבה.
ואז הקול התחיל לרעוד, הדופק עלה, הפנים נהיו אדומות, ובשלב מסוים הוא פשוט עצר לעשרים שניות מול כולם.
הפרק הזה הוקלט שנה וחצי אחרי. והחלק המעניין בו הוא לא מה שקרה בעשרים השניות האלה, אלא מה שקרה אחריהן.
אם גם לכם יש רגע כזה שאתם חוזרים אליו בראש, מצגת, ישיבה, סבב היכרות או פעם אחת שנתקעתם מול כולם, הפרק הזה חשוב דווקא בגלל מה שקרה אחרי הרגע הזה.
מיד אחרי שעמיאל ירד, אנשים באו אליו. חיבקו אותו. ניסו להרגיע אותו ולהגיד לו שהכול בסדר.
מבחוץ זה נשמע בדיוק כמו הדבר שהיית רוצה שיקרה. מבפנים זה הרגיש אחרת לגמרי.
זה אחד הדברים שהכי עניינו אותי בשיחה. כשאתה בתוך הכישוף של פחד קהל, גם הדברים הטובים שאנשים אומרים לך עוברים דרך הפילטר של הפחד.
מישהו אומר "הכול טוב", ואתה שומע: ראיתי שהיה ממש לא טוב. מישהו מחבק אותך, ואתה חושב: הוא מרחם עליי. מישהו מנסה להרגיע אותך, ואתה שומע הוכחה לכך שבאמת היה משהו שצריך להרגיע עליו.
האנשים ניסו לעזור לו, אבל באותו רגע כל מילה טובה נשמעה כמו עוד הוכחה לכך שכולם ראו בדיוק את מה שהוא ניסה להסתיר.
אני פוגש בערך שני סיפורים.
יש אנשים שיכולים להגיד בדיוק מתי פחד הקהל שלהם התחיל: מצגת אחת, אירוע אחד, פעם אחת שהקול רעד, קבלת שבת אחת.
ויש אנשים שאין להם רגע כזה בכלל. מבחינתם הם פשוט תמיד היו ככה.
יש גם מחקר שתומך בכך שיכולים להיות מסלולי התחלה שונים. מחקר של סטמברגר, טרנר, ביידל וקלהון, שפורסם ב־Journal of Abnormal Psychology בשנת 1995, השווה 68 אנשים עם פוביה חברתית ל־25 אנשים בקבוצת ביקורת ומצא הבדל בין שני תתי־סוגים:
הייתה שכיחות גבוהה יותר של אירוע התניה משמעותי בעבר. כלומר, אצל חלק מהאנשים יש רגע ברור שאחריו הפחד התחיל.
הייתה שכיחות גבוהה יותר של ביישנות בילדות, לצד נוירוטיות ומופנמות גבוהות יותר. כאן אין בהכרח רגע אחד שאפשר להצביע עליו.
כלומר, יכול להיות שאצל עמיאל באמת היה רגע מאוד ברור שבו הכול התחיל.
דיוויד קרבונל, פסיכולוג קליני שכתב על פאניקה, חרדה חברתית ודיבור מול קהל, עושה הבחנה שאני מאוד אוהב: הדרך שבה נכנסת לבעיה היא לא בהכרח הדרך שבה יוצאים ממנה.
יכול להיות שהכול התחיל באירוע אחד. אבל האירוע הזה כבר נגמר.
מה שקורה אחריו הוא מה שמעניין: האם התחלת להימנע? האם התחלת לבדוק כל הזמן אם הקול רועד? האם אתה מגיע לכל ישיבה כבר דרוך? האם אתה מנסה בכל הכוח למנוע מהתחושה לחזור?
אלה הדברים שיכולים להמשיך ללמד את המוח שיש פה סכנה.
במילים פשוטות: ההתחלה יכולה להיות שונה. מה שממשיך להאכיל את הפחד אחר כך נראה הרבה פעמים די דומה.
שווה גם לדייק: בחרדה חברתית ובפחד קהל, הפחד המרכזי הוא בדרך כלל מבושה, השפלה או הערכה שלילית. זה לא אותו פחד שמופיע בכל סוג של פאניקה או פוביה.
אצל עמיאל זה לא נשאר באותה קבלת שבת.
ואז זה התקדם עוד שלב:
ופה מתחיל המעגל. אתה נמנע ממשהו שמפחיד אותך ומיד מרגיש הקלה. איזה כיף. ניצלת.
אבל המוח יכול ללמוד מזה משהו אחר לגמרי: טוב שברחנו. כנראה באמת הייתה שם סכנה.
ובפעם הבאה כבר לא צריך שיקרה משהו רע. עצם האפשרות שזה יקרה מספיקה.
זאת המלכודת של הימנעות. בטווח הקצר היא עובדת מעולה. בטווח הארוך היא עלולה להפוך אירוע אחד לחוק חדש לגבי מי אתה ומה מסוכן לך. ולמה גם כשכן מגיעים לפעמים לא לומדים שהמצב בטוח, כתבתי כאן.
עוד דבר שעלה בפרק הוא חרדת הציפייה.
הרבה אנשים מפחדים שאם הם יתחילו לדבר והחרדה תעלה, היא רק תמשיך לעלות עד שהם יאבדו שליטה.
בפועל, אצל הרבה אנשים דווקא הדקות שלפני ההתחלה הן הקשות ביותר.
וזה משנה קצת את המשימה. המטרה לפני מצגת או ישיבה היא לא בהכרח להגיע למצב שבו אין חרדה.
לפעמים המשימה היא פשוט להסכים לעבור דרך הדקה הזאת ולהתחיל. לא לחכות שהגוף ייתן אישור. מה כן אפשר לעשות בדקות שלפני הרצאה או מצגת, מפורט כאן.
לפני שהוא הגיע אליי, עמיאל עשה את מה שהרבה אנשים עושים. הוא חיפש תשובות.
וההסבר שלו היה פשוט:
ופה אני חושב שהוא נוגע במשהו חשוב. אפשר להבין המון על פחד קהל ועדיין למצוא את עצמך בתוך ישיבה עם דופק מטורף ולא לדעת מה לעשות עם עצמך.
כי ברגע עצמו הבעיה היא כבר לא רק מה אתה יודע. צריך ללמוד איך להיות בתוך התחושה בלי שכל תשומת הלב תישאב אליה ובלי להתחיל מיד לנסות להעלים אותה.
זה בדיוק ההבדל בין להבין פחד קהל לבין לתרגל אותו.
אחד החלקים שאני הכי אוהב בפרק מגיע כשעמיאל אומר שהיום הוא מצליח לשים לב למה שקורה לו: לדופק, למחשבות, לכיווץ בגוף.
ואני עוצר אותו. כי גם כשאתה בחרדה אתה שם לב לדופק שלך. ועוד איך שם לב.
עמיאל עונה במילה אחת: חמלה.
ואפשר לראות את ההבדל די בקלות.
אפשר לשים לב לדופק ולחשוב: שיט. הנה זה מתחיל. כולם הולכים לראות. אני חייב לעצור את זה.
ואפשר לשים לב לאותו דופק ולחשוב: אוקיי. הגוף שלי בלחץ עכשיו. אני עדיין פה.
אותו דופק. מערכת יחסים אחרת לגמרי איתו.
זה לא אומר לאהוב את החרדה או לשכנע את עצמך שהיא כיפית. זה אומר להפסיק להפוך כל סימן של לחץ לראיה שמשהו לא בסדר. על ההבדל בין חמלה עצמית לרחמים עצמיים כתבתי כאן.
אחד היתרונות הגדולים של תרגול בקבוצה הוא שאפשר לעשות את הדברים האלה במקום שבו המחיר נמוך.
וכשהמחיר יורד, אפשר סוף סוף לתרגל משהו אחר. לא איך לעבור את הסיטואציה בצורה מושלמת, אלא איך להיות בה גם כשהיא לא מושלמת.
עמיאל מספר על פעם שבה דיבר מול הקבוצה והיה בטוח שהיה נורא:
הפער הזה חשוב. כי הרבה פעמים מה שמתרחש אצלנו בפנים מרגיש הרבה יותר דרמטי ממה שבאמת נראה מבחוץ. לפער הזה יש גם שם, אשליית השקיפות.
לקראת סוף הפרק אני מספר לעמיאל שמישהו שאל אותי אם אפשר לשנות אופי בחודשיים.
והתשובה שלו בעיניי מסכמת יפה את כל הסיפור:
זה בדיוק העניין. אנחנו לא צריכים למחוק את קבלת השבת ההיא. אנחנו גם לא צריכים להבטיח שלעולם לא יהיה שוב דופק, רעד או רגע של קרינג'.
אנחנו רוצים לשנות את מה שקורה מהרגע שהם מגיעים.
פעם: עולה פחד, אני נבהל ממנו, מנסה להסתיר אותו, נמנע ומחזק אותו.
היום: עולה פחד, אני שם לב אליו, נשאר, וממשיך לבחור מה אני רוצה לעשות.
וזו אולי הנקודה של כל הפרק. המטרה היא לא להפוך לאדם שלעולם לא נלחץ מול אנשים. המטרה היא שהלחץ כבר לא יחליט בשבילך מה תעשה אחר כך.
כי לפעמים מה שקורה אחרי האירוע משפיע יותר מהאירוע עצמו. אם מאז התחלת להימנע, לבדוק את עצמך, לנסות להסתיר סימני לחץ או להגיע דרוך לכל סיטואציה דומה, המוח יכול ללמוד שיש כאן סכנה. כל הימנעות מביאה הקלה מיידית, וההקלה הזאת מחזקת את התחושה שהיה ממה לברוח.
כן, אצל חלק מהאנשים אפשר להצביע על אירוע מסוים שאחריו פחד הקהל התחיל או החמיר משמעותית. אצל אחרים אין אירוע אחד ברור והפחד התפתח בהדרגה. מה שחשוב לטיפול הוא לא רק איך הפחד התחיל, אלא בעיקר מה ממשיך לחזק אותו היום.
ההבדל יכול להיות בדרך שבה הפחד התחיל. מחקר של סטמברגר ועמיתיו מ־1995 מצא יותר דיווחים על אירועי התניה משמעותיים אצל אנשים עם פחד חברתי ספציפי, ולעומת זאת יותר ביישנות בילדות ומאפיינים כמו נוירוטיות ומופנמות אצל אנשים עם פחד חברתי מוכלל. למרות ההבדלים בהתחלה, מנגנונים כמו הימנעות, חרדת ציפייה וניסיון לשלוט בתסמינים יכולים להמשיך לחזק את הפחד בשני המקרים.
לא בהכרח. עצם זה שאפשר לזהות את הרגע שבו פחד הקהל התחיל לא אומר שחייבים "למחוק" או לפתור את אותו אירוע. הרבה פעמים העבודה החשובה היא על מה שקורה היום: ההימנעות, הפחד מהתסמינים, הביקורת העצמית וההרגלים שנבנו סביב הסיטואציה.
כי כשאתה משוכנע שכולם ראו אותך ברגע הכי גרוע שלך, גם משפטים טובים יכולים לעבור דרך הפילטר הזה. "הכול בסדר" יכול להישמע כמו "ראיתי שלא היה בסדר". זה לא אומר שהתמיכה עצמה מזיקה, אלא שבזמן בושה חזקה קשה מאוד לקבל אותה כפי שהתכוונו אליה.
חרדת ציפייה יכולה להיות חזקה במיוחד בדקות או בשעות שלפני הדיבור, כי המוח עסוק במה שעלול לקרות ועדיין אין לו מידע מהסיטואציה עצמה. אצל הרבה אנשים, אחרי שמתחילים לדבר הקשב עובר בהדרגה למשימה והחרדה משתנה או יורדת. לכן המטרה אינה תמיד להירגע לפני שמתחילים, אלא ללמוד להתחיל גם כשהגוף עדיין לחוץ.
כי הימנעות עובדת מצוין בטווח הקצר. ברגע שאתה מבטל, לא מגיע או מצליח לא לדבר, מגיעה הקלה. המוח עלול ללמוד שההקלה הגיעה בזכות הבריחה, ולכן בפעם הבאה הוא שולח את אותה אזעקה אפילו מוקדם יותר. כך הפחד יכול להתפשט לעוד ועוד סיטואציות.
כי לדעת מה כדאי לעשות ולהצליח לעשות את זה תחת לחץ הם שני דברים שונים. ברגע של פחד קהל הקשב יכול להישאב לדופק, לקול, למחשבות ולניסיון להסתיר את הלחץ. לכן מידע יכול לעזור להבין את המנגנון, אבל כדי לשנות את התגובה צריך גם תרגול מעשי שחוזר על עצמו בסיטואציות שמפעילות את הפחד.
תמלול מלא של השיחה. נוקה מהיסוסים, חזרות וקטעי הפקה, והתוכן נשמר לפי הסדר. פרטים מזהים של צדדים שלישיים הושמטו.
עמיאל: דבר ראשון, התרגשות ממש.
גרג: אני גם מתרגש. עברנו דרך. מתי דיברנו פעם ראשונה?
עמיאל: לפני שנה וחצי לפחות.
גרג: איך אתה מגיע היום?
עמיאל: אני בא מבסוט. כיף לי לדבר על זה ולהעביר את המסר הזה — שאפשר לטפל בזה.
עמיאל: אני זוכר את השיחה הראשונה שלנו בזום. זה היה כאילו: אין לי מושג. אם הוא אומר שאפשר לטפל בזה — אין לי מושג אם זה באמת נכון או לא.
גרג: זכור לך סקפטי?
עמיאל: ממש סקפטי. אבל משהו אמר לי: תעשה את זה.
עמיאל: תמיד הדקה הראשונה זה החלק המאתגר. אחרי זה זה פשוט זורם.
גרג: כן, גם בחיים. הדקה.
גרג: אז אנחנו בדקה עכשיו? אתה מרגיש שאתה בתוך הדקה?
עמיאל: אני מרגיש שאני בפנים.
גרג: מה החוויה בתוך הדבר?
עמיאל: זה רגע שהראש שלך במלא מחשבות ורצונות, ואתה עדיין מרגיש שאתה לא בפנים. אתה לא נוכח. הרגשה כבדה, וכאילו צריך רגע.
גרג: צריך לנשום. להאט.
עמיאל: להיות בתוך זה.
גרג: כן. לא להילחם.
עמיאל: הייתי בתקופה שממש הייתי צריך את זה, ולא ידעתי למי לפנות ולא ידעתי מה לעשות. אז — צ'אט ג'יפיטי.
עמיאל: צ'אט ג'יפיטי נתן לי עצות כל כך גרועות.
גרג: למה?
עמיאל: כי זה תיאורטי. זה לא פרקטי. הוא אמר לי כל מיני דברים, אני לא זוכר כבר, אבל לא הרגשתי שזה עזר לי.
עמיאל: ואז יצאתי במקרה לראות איזושהי הודעה, הגעתי אליך, והרגיש לי משהו נכון.
עמיאל: אני זוכר שנרשמתי לסמינר. זה היה בצפון, לשלושה ימים.
גרג: אמיץ ממש לבוא.
עמיאל: זה היה ממש אמיץ.
גרג: תחשוב — הדבר שאובייקטיבית הכי מורכב לך, ואתה אומר: טוב, אני אסע לזה. אני לא יודע מי זה האיש הזה. שלושה ימים.
עמיאל: שלושה ימים. אני לא יודע מה יהיה שם, אני לא יודע איך אני אחזור.
עמיאל: ואני זוכר שממש חטפתי שם שוק, כי בחיים לא עשיתי דברים כאלה. בחיים לא עמדתי מול קהל. פתאום כשאתה עושה את זה — זו סטירה.
גרג: זה כואב לפגוש את זה. אחרי שאתה נמנע, אחרי שאתה מתרחק מהדברים.
עמיאל: בדיוק. אתה לא נוגע בזה. אני זוכר שהייתה לי שם חרדה רצינית מכל הדבר הזה.
עמיאל: אבל יצאתי מהסמינר עם טעם לעוד. רציתי עוד, ובאמת ראיתי שמשהו קרה, שמשהו השתנה שם.
עמיאל: בא לי לספר מה קרה לי. האירוע הטראומטי. הכישלון המפואר.
עמיאל: בצבא, פעם ראשונה נחשפתי לעמידה מול קהל מכובד. ומה שקרה זה שקרסתי שם.
גרג: מה הייתה הסיטואציה?
עמיאל: כל שבוע הייתה קבלת שבת, ובקבלת שבת היה נהוג שכל פעם מישהו בתורו מציג את פרשת השבוע, או מציג משהו שמעניין.
עמיאל: ואז שעה לפני, באחת הפעמים, המפקד שלי מתקשר אליי ואומר לי: היום תורך. תתכונן.
עמיאל: הייתי במצב שהייתי ממש סבבה מבחינה חברתית, לא ראיתי את זה כמשהו מאיים.
עמיאל: אבל שם גיליתי שיש את הביקורתיות, ויש את הפחד. וזה פגש אותי שם.
עמיאל: אני ממש זוכר את זה. התחלתי לדבר על משהו.
עמיאל: חצי דקה בתוך זה, פתאום אני מרגיש שאני מסתכל על עצמי. מה אני עושה לא בסדר. מתחיל להתרכז בעצמי.
עמיאל: ופתאום הקול שלי רועד, ופתאום הדפיקות לב, ונהייתי אדום. ממש הרגשתי כמו שאתה מנסה להיאחז בדברים — רק כדי לשלוט בסיטואציה.
עמיאל: ומה שקרה זה שהגעתי לפיק של החרדה שלי. הייתי בחרדה קיצונית, אני לא יודע איך לתאר את זה.
עמיאל: עצרתי לאיזה עשרים שניות.
גרג: אנשים שאני אומר להם שאני מתעסק עם פחד קהל — הם לא מבינים את החוויה. עזוב מה קורה בפועל. את החוויה הפנימית של הדבר הזה.
גרג: הניסיון לתאר את זה במילים הוא קשה, כי בחוויה זה כאילו אבדון. זה בור. ואתה לא יודע מה זה הדבר הזה, אתה לא יודע איך לתפעל את הסיטואציה. זה אסון, אסון, אסון.
עמיאל: זה פשוט אסון.
גרג: וזה מול כולם, האסון הזה קורה.
עמיאל: זה הכי חשוף.
גרג: אתה בטוח שרואים את כל הבפנים שלך.
עמיאל: אני בטוח שרואים את מה שאני עובר, ורואים את המצב ה...
גרג: הפתטי כזה.
עמיאל: כן.
גרג: מי זה היצור הזה. אני ממש מבין.
עמיאל: אני זוכר אנשים גם בצבא שהיו מאוד סמכותיים, ובכל זאת רואים שזה מרגש אותם.
גרג: חווים חוויה.
עמיאל: בדיוק. וזה יפה.
גרג: תגיד משהו על היפה.
עמיאל: כי זה אנושי. יש בזה משהו חמוד.
גרג: אתה גם מרגיש רגשות, ואכפת לך.
גרג: ואני אטען שהיכולת שלך להיות אמפתי כלפי מישהו בסיטואציה הזאת חייבת לבוא דרך זה שאתה אמפתי כלפי עצמך.
גרג: כי אני בזמנו, כשהייתי מסמיק, הייתי כל הזמן מחפש אנשים מסמיקים — ולא הייתי אמפתי כלפי הדבר הזה. זה היה עושה לי קרינג'.
עמיאל: כאילו אתה שונא את החלק הזה בך, אז השנאה הזאת יוצאת ממך.
עמיאל: ואני רוצה להגיד שאני זוכר שכולם היו אמפתיים אליי. אחרי זה כולם באו וחיבקו אותי.
עמיאל: ואני לא יודע איך להסביר לך את זה. אכלתי קרינג' של החיים.
גרג: זה דווקא סופר מעניין, כי אני בטוח שזה קורה להרבה אנשים שחווים משהו מורכב, ואז אנשים באים לנחם אותם ולהגיד להם משהו שיעזור.
גרג: אני חושב שהפער הוא שאתה חווית משהו מאוד קשה. אתה חווית את מה שנקרא כישוף.
עמיאל: בדיוק.
גרג: אתה חווית את זה שהכול מכושף, הכול רע, כולם שונאים אותי, מדיחים אותי מהשבט.
עמיאל: זה בול ככה.
גרג: ואז גם המילים החומלות, וכל הרצון של האנשים לבוא ולהגיד לך משהו חמוד — הכול עובר דרך פילטר של "אתה אפס".
עמיאל: וואי, זה בול. זה מרגיש כאילו: שמע, אתה גרוע. אנחנו רואים את זה.
גרג: אני רואה שאתה גרוע.
עמיאל: אני רואה שאתה גרוע. אנחנו אוהבים אותך. אתה גרוע. סבבה?
עמיאל: זה ממש ככה.
עמיאל: האמת שזה גרם לי להימנע ממש מהסיטואציה.
עמיאל: כל פעם שהיה מגיע חמישי והייתה קבלת שבת, הייתי מסתכל על זה: אוי ואבוי. רק לא להגיד משהו.
עמיאל: ובכלל, כשהיה מגיע התור של הקבוצה שלי והייתה אופציה שיבחרו בי — לא הייתי מגיע בכלל. זה ממש הימנעות.
גרג: וזה גדל?
עמיאל: כן. כל ההימנעות הזאת גרמה לי להסתכל על הפחד כמשהו יותר משמעותי. זה פשוט התעצם והתעצם והתעצם.
עמיאל: אם פעם הייתי סבבה כשהייתי נטו יושב — פתאום אני מפוחד.
גרג: מה זה חשוף מבחינתך?
עמיאל: כשהגעתי לסמינר והתנסיתי בזה בפעם הראשונה. ולדבר על הדברים באופן כללי — זה מאוד קשה למישהו שאף פעם לא עשה את זה.
עמיאל: וכולם באו, כל אחד במצב שלו, אבל רואים שכולם כקבוצה עוברים איזה משהו.
עמיאל: ואני יכול להגיד שזה שריר. זה באמת שריר. כשהגעתי לקורס ממש הרגשתי שככל שעובדים על זה יותר, ובאמת עובדים פרקטי — עוברים את הכישוף הזה.
גרג: תחשוב שאם אתה מפרק את זה לתת־שרירים — גם היכולת שלך פשוט להיכנס לתוך קבוצה ולהגיד "אוקיי, יהיה בסדר" היא סוג של שריר.
עמיאל: כן, בדיוק.
גרג: אתה פחות צריך להיות פעיל. יש כל מיני שרירים שאנחנו דווקא לא שמים לב אליהם, והם באים לידי ביטוי פה.
עמיאל: כמו להרפות.
גרג: תגיד על זה משהו.
עמיאל: תמיד יש רצון — כשאתה בא לקבוצה אתה נהיה קצת יותר...
גרג: מחודד.
עמיאל: בדיוק. מחודד. אתה בא יותר שפיצי. אתה לא רפוי. ודווקא כשאתה רפוי — שם זה יותר כיף.
עמיאל: אני חושב שהקטע של להרפות זה גם נוכחות. זה גורם לך באמת להרגיש את הסיטואציה.
גרג: להיות יותר פה. שנוח. אתה לא צריך לפתור משהו. אני חושב שזאת האנרגיה של "אני צריך לפתור משהו". לא, אתה לא צריך לפתור כלום.
עמיאל: כל התחום הזה של לדבר בפני קהל — במיוחד כשבאתי לקורס — וואו, זה היה בשבילי מה זה כיף.
עמיאל: הסיפוק שאחר כך. אתה מקבל אדרנלין וסיפוק מכל הסיטואציה של לעמוד בפני קהל.
גרג: עובדים על הרבה דברים — חמלה, קבלה, ACT, CBT. איך תפסת את זה בהתחלה?
עמיאל: בהתחלה זה היה מאוד קשה לקבל את כל זה.
גרג: תסביר לי למה.
עמיאל: מה שקשה זה שכל הכלים האלה זה שינוי. זה לעשות דברים שעוד לא עשיתי.
גרג: שינוי תפיסתי.
גרג: אני חושב על עצמי — בזמנו: מה הפתרון להסמקה? מה הפתרון להסמקה? ואז מביאים כל מיני שיטות פגומות שלא באמת עובדות.
גרג: ואז כשאתה פוגש חומר אמיתי — לא היה צ'אט בזמנו — איזה פסיכולוג שמדבר על "תשמע, זה לא הסמקה, זה היחסים שלך עם עצמך". ואתה כזה: מה?
גרג: מה זו קבלה מבחינתך?
עמיאל: לנסות להפסיק להיאחז במשהו. כשאתה על הבמה אתה מנסה להיאחז ב"איך אני עוצר את הדבר הזה עכשיו".
גרג: אתה מחפש שליטה.
עמיאל: בדיוק. וכשאתה באמת מגיע לנקודה שאתה יכול לשחרר את זה — כי זה קורה לי מול העיניים ואני מסתכל על זה, רגע מתנתק מזה, ומבין שזה לא בהכרח אני — ואני רוצה לפעול ממקום יותר טוב.
עמיאל: אני שם לב לכל השיט הזה. אני שם לב לדפיקות. אני שם לב למחשבות, לזה שאני לא יודע בדיוק מה אני אומר. אני לא זוכר מה אני אומר ממש על הבמה. וזה פשוט היה עובר סבבה.
גרג: אני אאתגר. כי אם אני שם לב לזה — גם ככה אני שם לב לזה. אתה מתאר סיטואציה שאני על הבמה ואני שם לב לזה אחושרמוטה.
גרג: אז מה ההבדל בין לשים לב לבין לשים לב?
עמיאל: אני חושב שההבדל נמצא בחמלה.
גרג: יה!
עמיאל: לקבל ממקום באמת אמיתי של "הכול טוב".
גרג: כאילו אני שם לב לזה, אבל אני לא מנסה לפרש את זה. אני אשכרה שם לב לזה, ולא שופט את זה ולא נאחז בזה.
עמיאל: בדיוק.
גרג: זה מאתגר לעשות את הדבר הזה.
עמיאל: זה עבודה. כזה, לחבק את זה.
גרג: אני חושב שהקבוצה ממש מאפשרת את הדבר הזה. מרחב שבו אתה באמת יכול לעשות את זה.
עמיאל: חד משמעית. אתה מקבל כל כך הרבה אהבה. "תעשה את זה, אנחנו איתך. הכול טוב."
גרג: אני עשיתי את זה אז בדם, יזע ודמעות. כל הזמן לדחוף את עצמי. הארדקור.
גרג: ולא בקטע מכירתי — אני פשוט אומר שסביבה שבה אתה יכול להרגיש את התחושות, ולדעת שאין פה באמת מחיר. אתה לא בדייט, אתה לא בעבודה. אין בוס שבודק אותך.
גרג: וברגע שאין מחיר, אתה יכול באמת להסתכל על זה ולא לנסות לפתור את זה.
עמיאל: שאין לך את השפיטה, ושהקבוצה חומלת ויכולה לראות אותך באמת — שם יוצא הביטוי. אם אני עושה את זה בהתחלה מול סביבה מאתגרת, זה יהיה מאתגר.
גרג: מה זו חמלה בעיניך? ומה חשבת כשדיברנו על חמלה בזמנו?
עמיאל: לא חשבתי "זה חרא". יותר כזה: אוקיי, מה זה אומר? אין לי מושג מה זה אומר, ואין לי מושג למה אני נכנס.
עמיאל: ואני רוצה להגיד עוד משהו — חמלה נשמע משהו מאוד רופס. וזה לא. זה רק נשמע ככה.
עמיאל: אני חושב שחמלה זה לתת אהבה כזאת לעצמך. תדמיין סיטואציה שאיזה אחיין שלך עובר סיטואציה מאתגרת, ואתה שם בשבילו ומחזיק לו את היד, ואתה מדבר איתו ולא שופט אותו. ככה אני מסתכל על חמלה.
גרג: אני חווה את זה עכשיו בחיים שלי — שזה הרבה יותר ממיקרו. לא רק שבתוך הסיטואציה החמלה עוזרת, אלא איך זה עוזר לך בתמונה הגדולה.
גרג: אני בסיטואציה שאני צריך לקבל החלטות על הרבה דברים, ואני מסתכל איך אני חווה את זה. כשאני עם עצמי — יש יותר שקט. אני יותר סומך על עצמי.
גרג: זה לא שאין חיכוך, זה לא שאני לא מרגיש שאני צריך להתמודד עם דברים. אבל הכול הרבה יותר מווסת, והפניות יותר קלות.
עמיאל: ממש התחברתי. שאתה עם עצמך. שאתה סומך על עצמך.
גרג: יש רגע מסוים שאתה זוכר מהקורס?
עמיאל: זה היה ממש בהתחלה. עשינו משימה, והיינו לקראת סוף היום. אמרת לנו שכל אחד עכשיו ידבר על הפרטנר שלו — מה הוא ראה בו.
עמיאל: זה היה בשבילי מאוד מאתגר, כי זו הייתה פעם ראשונה. ואני זוכר שפשוט קיבלתי כמו כאפה של כדור סלע לפנים.
גרג: עושים את זה מול כולם.
עמיאל: מול כולם, כמובן. אבל שם באמת ראיתי שעברתי את זה טוב ודיברתי טוב.
עמיאל: ואחרי זה שאלתי חבר: תגיד לי, איך הייתי? אני מרגיש שהייתי חרא. הייתי על הפנים.
עמיאל: והוא פשוט אמר לי: שמע, באת ממש יפה. מה אתה רוצה? די, תשחרר.
גרג: זה משהו שקורה מלא פעמים במהלך הקורס. הפידבק הזה של "די, סתום את הפה כבר".
עמיאל: ומשם לאט לאט, כל פעם אתה מדבר קצת יותר ונחשף יותר.
עמיאל: אין הרבה מודעות לזה. גם בגילים האלה פחות עומדים בפני קהל.
גרג: מה שמפתיע אותי — נוצר לי מעגל גברים שאנחנו יושבים כל שבועיים ומדברים.
עמיאל: וואו.
גרג: אני ובנים יושבים ומדברים על רגשות, על זוגיות. זה דבר נדיר. זה אחד הדברים הכי חשובים שיש לי בחיים.
גרג: וגם דרך הקורס, מאנשים שלאט לאט מתחילים לבוא לפה — זה מעסיק את כולם. לא רק את כולם — זה מעסיק גם את האנשים שעושים דברים.
גרג: זה לא מתוך מקום של "אני קורבן, אני קטן", אלא כולם בזה.
עמיאל: אני חושב, מהעיניים שלי, שהרבה פשוט נמנעים.
גרג: אולי זה עדיין חוסר הבנה שאתה יכול לשנות דברים.
עמיאל: בדיוק. זה חוסר הבנה שאפשר לשנות את זה.
גרג: אתה צריך מספיק מטרֶש כדי לראות: אוקיי, את זה הצלחתי לשנות. אם הצלחתי לשנות את זה — מה עוד אפשר לשנות?
גרג: אצלי תחשוב שלקח לי הרבה זמן. פשוט להוכיח לעצמי שאני יודע לעשות פסיכומטרי.
עמיאל: אם כבר מדברים על פסיכומטרי — חרדת מבחנים גם קשורה לכל העניין הזה.
עמיאל: זה איך לקבל את החרדה. מה עושים עם החרדה בתכל'ס.
גרג: איך לתעל את האנרגיה הזאת לכיוון שאתה רוצה. להפסיק להיות מנוהל על ידי הדבר הפנימי הזה.
גרג: ואז עשיתי פסיכומטרי טוב, והתקבלתי לאוניברסיטה. כל מיני דברים שבזמנו נראו לי כמו "אין מצב שאני משיג את זה".
גרג: בהתחלה הייתי צריך להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעשות דברים מורכבים, ואז דרך זה איכשהו לקחתי את זה למקומות היותר פנימיים.
גרג: דיברתי עם מישהו אתמול, והוא שואל אותי: "האם אפשר לשנות אופי בחודשיים?"
עמיאל: וואי, איזה חמוד.
גרג: סיימתי את השיחה והייתי כזה: רגע — אופי? מה הכוונה אופי?
גרג: כי מה זה אופי? זה הכול. זה כל מי שאתה — הבחירות שלך, הדעות שלך, האמונות שלך, הפעולות שלך, השיח הפנימי שלך. זה מרכיב של מלא דברים ביחד.
עמיאל: מה שאתה מתאר זה כאילו: בוא, קח אותי, תחליף אותי.
גרג: אז מה לדעתך? אפשר לשנות אופי?
עמיאל: אני לא חושב שזה עניין של לשנות אופי. זה "תהיה אתה, הכול טוב". אני מאמין שלכל אחד יש ביטוי, לכל אחד יש דברים שהוא רוצה להגיד.
עמיאל: זה שינוי, זה תהליך. אבל זה כמו כדור שלג.
עמיאל: ברגע שאתה משנה את הנתיב — שאם כל פעם היית נמנע מלעשות, נמנע מלדבר, נמנע מלדבר עם אנשים חדשים — וברגע שאתה משנה את הנתיב ועושה את זה בצורה נכונה, עם קבוצה נכונה ובכיף, אז...
עמיאל: אתה לא משנה אופי. אתה משנה את ההרגלים שלך, את איך שהיית פועל בדרך כלל. ובסוף זה איך אנחנו פועלים, ובסוף זה נהיה הרגלים.
גרג: כלומר אתה משנה את הבחירות שלך.
עמיאל: בדיוק. אתה משנה את הבחירות שלך ואיך אתה פועל.
גרג: אתה משנה את השיח הפנימי שלך.
עמיאל: וכל התחום הזה — לא בהכרח רק עמידה בפני קהל, אלא באמת לעשות דברים שאתה רוצה לעשות — זה בסוף מחבר אותך לעצמך. וזה מאוד מספק ומאוד מתגמל.
עמיאל: וזה קורה בכל מקום. אתה יכול להרגיש קרינג' כשאתה עומד בסופר ומעביר את המצרכים, ואתה קצת מכווץ בגוף.
עמיאל: אז כשאתה שם לב לדברים האלה בזמן אמת אתה כזה: אוקיי, אני שם לב שאני מכווץ. בוא נרפה רגע. בוא נשחרר. ופתאום אתה מצליח יותר להתבטא.
גרג: אתה מבין איך לשחק בדבר הזה. אתה מפסיק לראות את הכול כסרט שאתה דמות בתוכו ורק מגיב.
עמיאל: אתה לא אוטומט.
גרג: קידמו אותי בעבודה — אוקיי. הייתה לי התאמה בטינדר — אוקיי, סבבה.
עמיאל: זה החיים על אוטומט. ממש.
גרג: ובמקום זה אתה בוחר. אתה עם הג'ויסטיק. מה אני רוצה לבחור?
עמיאל: יש בחירה. ממש יש בחירה. אתה יוצא מהאוטומט.
עמיאל: ואני חושב שבאמת להתחיל בגיל צעיר זה סופר אפקטיבי ללונג ראן. לעשות את הדברים המפחידים האלה, לאתגר את עצמי מול פחדים אמיתיים.
גרג: איזו דרך. מסע, הדבר הזה. ובא לי להגיד לך תודה. כיף לראות אותך גדל, כיף לראות אותך מתפתח.
עמיאל: ממש בא לי להגיד לך תודה. באמת, על הכול.
זה בדיוק מה שאנחנו עושים בקורס לאלתור מעשי: פוגשים את הלחץ בסביבה בטוחה, מתרגלים שוב ושוב, ולומדים להישאר נוכחים גם כשהגוף נכנס לכוננות.