דלגו לתוכן המרכזי
פרק 31 · שיחה עם נווה

לא הפסקתי להסמיק. הפסקתי לתת לזה לנהל אותי.

נווה ואני, שני חברים שהסמיקו כל החיים, על כל מה שניסינו כדי שהסומק ייעלם, ועל מה שבסוף באמת השתנה.

פרק 31 · 44 דקות · גרג קרסיק ונווה

נווה בת 16, בדרך לפגוש בפעם הראשונה את ההורים של החבר שלה. היא רוצה להרשים. הם מחכים בקומה השנייה של הבית, שומעים את הדלת נפתחת, והוא אומר "יאללה, בואי".

האמא עומדת למטה, ליד המדרגות. נווה מתחילה לרדת, ומרגישה את זה עולה. חם, חם, חם. כל האנרגיה שלה הולכת לדבר אחד: שזה ייגמר. היא לא מסוגלת להוציא מילה. ואז האמא מסתכלת עליה ואומרת: "וואו, מה זה, את ממש אדומה".

הכי הייתי רוצה שכולם יתעלמו מזה. שאף אחד לא ידבר על זה, שלא נזכיר את זה, שתעבור לי האדמומיות. וזה שהיא אמרה את זה עשה אותי עוד יותר אדומה.נווה

נווה ואני חברים קרובים כבר שבע שנים. שנינו מנחים, שנינו עושים פריסטייל, ושנינו הסמקנו כל החיים. ביקשתי שהפרק הזה יהיה בלי טיפים ובלי שלושה צעדים. רק שני אנשים שמספרים מה ניסו כדי שהסומק ייעלם, ומה בסוף באמת השתנה.

אם הגעתם לכאן כדי לגלות איך גורמים לסומק להיעלם, יש סיכוי שהתשובה שלנו קצת תבאס אתכם בהתחלה.

מה שמשתנה הוא לא הסומק

אני מסמיק גם היום. אמרתי את זה לנווה באמצע השיחה, וזה אולי הדבר הכי חשוב בפרק. מה שהשתנה אצלי זה לא הצבע של הלחיים, אלא מה שקורה אחריו.

סומק הוא דבר טבעי. זה דבר רגיל שקורה מכל מיני סיבות. מה שמשתנה זו התגובה. שאתה לא אוכל את הראש סביב הדבר הזה. שזה לא מנהל אותך.גרג

אני יודע, זה עלול להישמע כמו "טוב, אז פשוט תשלים עם זה". אבל זו לא הכוונה. במשך שנים המטרה שלי הייתה להעלים את הסומק: מזגן, בגדים בלי אדום, בריחה משיעורי ספורט, איפור. כל אחד מהם עזר קצת. ואף אחד מהם לא נגע בדבר שבאמת כאב, שהוא לא הצבע, אלא התחושה ש"בגלל שאני אדום, אין לי מקום".

האם זה באמת עובד, או שזו רק אמירה נעימה

יש מחקר שבודק בדיוק את זה, על אנשים שהפחד מהסמקה היה התלונה העיקרית שלהם. Mulkens ועמיתים (2001) השוו שתי גישות: חשיפה לסיטואציות מסמיקות, ואימון שנקרא אימון ריכוז במשימה, שמלמד להעביר את הקשב מהגוף החוצה, אל מה שקורה בחדר. שתי הגישות הורידו את הפחד מהסמקה. אבל הירידה בפחד לא לוותה בירידה בהסמקה עצמה. כשמדדו את ההסמקה בפועל, במצבים מלחיצים, היא נשארה פחות או יותר אותו דבר.

כלומר, אפשר להפסיק לפחד מהסמקה בלי להפסיק להסמיק. זה גם מה שקרה לי: הסומק לא נעלם, אבל הפחד ממנו כבר לא מנהל לי את החיים.

שווה לומר את זה ביושר: זה מחקר על שלושים ואחד משתתפים, ולא ההוכחה האחרונה בתחום. אבל הוא בודק את השאלה המדויקת, והתשובה שלו עקבית עם מה שעולה משאר הספרות: מי שסובל מהסמקה לא בהכרח מסמיק יותר מאחרים. הוא סובל ממנה יותר.

מה יש בפרק

  • איך הסומק התחיל אצל כל אחד מאיתנו

    ילדה שנולדה סמוקה, ונער שהסומק הופיע אצלו יחד עם מעבר לתיכון והשם "גרגורי".

  • כל מה שעשינו כדי שלא יראו

    מזגן, איפור, "מחזור" שלוש פעמים בשבוע בשיעור ספורט, והפסקות התקררות באמצע מסיבה.

  • כן, רואים

    נווה חולקת על "אף אחד לא שם לב", ומסבירה למה זה בסדר שאכפת לך.

  • מה עוזר לנו היום

    איך מדברים לעצמך לאורך זמן, ומה עושים ברגע שהסומק עולה.

  • הבחור שעלה שלוש פעמים

    ערב פריסטייל, שלוש נפילות, ולמה זה הדבר שנווה דיברה עליו חודש אחרי.

1. כל מה שעשינו כדי שלא יראו

באמצע השיחה התחלנו להיזכר בכל הדברים שעשינו כדי שלא יראו שאנחנו מסמיקים. זה מצחיק לשמוע, עד שמבינים כמה מקום זה תפס.

אני לא לבשתי אדום, ישבתי מול מזגן כדי לשמור על הלחיים קרות, ובשלב מסוים התחלתי להתאפר. נווה נמנעה מבגדים בצבעים שיגרמו לאדמומיות שלה לבלוט, ובתיכון הייתה "במחזור" שלוש פעמים בשבוע, כל שבוע, כדי לא להתאמץ בשיעור ספורט.

חלק מהטריקים האלה עזרו לרגע. אבל בינתיים הפחד מהסומק רק תפס יותר מקום. אצלי זה התפשט מהכיתה לארוחות משפחתיות, ומשם לרחוב. באיזשהו שלב כבר לא הייתי צריך להסמיק כדי להיות עסוק בזה. בדקתי את הפנים שלי גם סתם ברחוב, בשירותים, באוטובוס.

הטריגר שלי היה ללכת ברחוב. אני כל הזמן, נון סטופ, בודק את הלחיים שלי.גרג

היה משהו מפתיע ברגע הזה. נווה אומרת שההסמקה כמעט נעלמה, ואז קולטת שבמסיבות היא עדיין יוצאת להתקרר ומחכה שהאדמומיות תרד. "אני נהנית פחות במסיבות בגלל שאני מפחדת מאיך שאני נראית."

את הסיפור המלא של האיפור, איך התחיל ואיך נגמר, סיפרתי בפרק אחר, על פחד מהסמקה ועשור של הסתרה. כאן אעצור רק על פרט אחד: כבר הנחיתי אז ברקפת, עמותה לאנשים שמתמודדים עם חרדה חברתית. באתי כל שבוע ודיברתי איתם על חרדה חברתית, ובאותו זמן עדיין הסתתרתי מתחת לאיפור.

2. למה זה מחמיר כשמישהו אומר לך שאתה אדום

הרגע של נווה על המדרגות מוכר לכל מי שמסמיק. לא רק ההסמקה, אלא מה שקורה כשמישהו מצביע עליה. "וואו, את אדומה" לא מרגיע אף אחד. זה מדליק את זה עוד יותר.

הערה כזאת יכולה לגרום לך להיות עוד יותר עסוק בפנים שלך, ולהרגיש שהסומק רק מתחזק. יש לזה גם כיוון במחקר: Drummond & Mirco (2004) ביקשו מאנשים לשיר, והפנו תשומת לב לצד אחד של הפנים שלהם. זרימת הדם עלתה יותר דווקא בצד שעליו הסתכלו.

ולכן גם הבדיקה העצמית לא עוזרת. המראה, המישוש של הלחיים, השאלה "האם אני אדום עכשיו". נווה מתארת את זה דרך הראפ: מי שבאמצע הבית מתחיל לשיר על זה שקשה לו ושלא יוצאות לו מילים, לא יצליח לחשוב על שום דבר אחר. "אותו דבר עם ההסמקה. אם אני עומדת ואומרת לעצמי, אמאל'ה, אני מסמיקה עכשיו, אי אפשר לצאת מזה."

3. כן, רואים. וזה בסדר שאכפת לך

נווה עוצרת אותי בדיוק במקום שבו הרבה אנשים אומרים למי שמסמיק: "אל תדאג, אף אחד לא שם לב". היא אומרת: לפעמים דווקא כן שמים לב.

להגיד שאנשים יראו אותך מסתובב ברחוב עם סומק על הפנים ויהיה להם אפס אכפת, זה לא נכון. כולנו מסתובבים ברחוב, גם אני וגם אתה, וטק טק טק, שופטים, שופטים, שופטים.נווה

היא צודקת בזה שרואים. אצלה, הפחד שיראו פשוט התממש: אנשים באו ואמרו לה "וואלה, את אדומה, מה יש לך?". להבטיח למישהו כזה ש"אף אחד לא שם לב" זו הבטחה שהמציאות תשבור ביום הראשון.

אבל "רואים" ו"שופטים לרעה" הם לא אותו דבר. Dijk, de Jong & Peters (2009) בדקו איך אנשים מעריכים מישהו שעשה פדיחה קטנה, עם הסמקה ובלי. מי שהסמיק נשפט באופן חיובי יותר. ההסמקה נקראה כסימן שלאדם אכפת, שהוא לא אדיש למה שקרה. זה תלוי הקשר, ובמצבים עמומים התמונה פחות ברורה. אבל זה מפרק את ההנחה שכל מי שרואה את הסומק מסיק ממנו משהו רע עליך.

וזה מתחבר למה שנווה עצמה מתארת: "אני יודעת שזה מקרב אנשים. כשאני מנכיחה את החולשה הזאת ואני סבבה איתה, גם אנשים אחרים סבבה איתה."

ויש לה עוד נקודה, שקשה למצוא בשום רשימת טיפים: זה בסדר שאכפת לך מה חושבים עליך.

אנחנו יונקים. אנחנו צריכים בני אדם אחרים שיאהבו אותנו. זה פשוט לא צריך להיות כולם.נווה

המטרה היא לא להגיע למצב שבו לא אכפת לך מאף אחד. זה גם לא אפשרי, וגם מתיש לנסות. המטרה היא לצמצם את "כולם" לאנשים שבאמת חשובים לך. על הפער בין כמה אתה מרגיש שרואים עליך לבין כמה רואים בפועל יש עמוד נפרד.

4. מה עוזר לנו היום

בשיחה ניסיתי לעשות סדר בשני דברים שעוזרים לי: איך אני מדבר לעצמי לאורך זמן, ומה אני עושה ברגע שהסומק עולה. ואחד בלי השני לא מספיק.

לאורך זמן: איך אני מדבר לעצמי

בהתחלה זה נשמע לי כמו התחמקות. רציתי לפתור את הסומק, ואז נתקלתי בד"ר עזיז גזיפורה, פסיכולוג שכתב את The Solution to Social Anxiety. הטענה שלו: הפתרון הוא לא לפתור את הסומק, אלא את מה שמתחתיו. מערכת היחסים שלך עם עצמך. והתגובה שלי הייתה: "מה אתה רוצה ממערכת היחסים שלי עם עצמי? אני רוצה לפתור את הסומק."

עשיתי CBT, קראתי ספרי התפתחות וסטואיציזם, ולמדתי לנהל את המחשבות. זה עזר, אבל נשאר בגבול מסוים. נווה ניסחה את זה במשפט אחד: "אפשר לשנות את הדיבור הפנימי שלך, אבל אם אתה לא מבין מאיפה הוא בא, אתה לא יודע לאן לדבר בכלל."

נווה עברה, במילים שלה, משנאה עצמית ל"אני אוהבת לבלות איתי". והשינוי ניכר דווקא במקומות קטנים: היא גרועה בכיוונים ובמספרים, ופעם זה היה מלחיץ אותה. היום לא. "בגלל שאני יודעת שאני לא מטומטמת, זה לא מלחיץ אותי."

ככה אני מגדיר חמלה עצמית: לא תחושה חמימה, אלא מערכת יחסים שבה אתה בעד עצמך. יש בה ספקטרום. בקצה אחד "אתה לא טוב, אתה לא מספיק", ובקצה השני "היי, אתה יכול לעשות את זה". והעבודה היא לזוז לאורכו. בפרק על חמלה עצמית יש גם את המחקר שבדק את זה על אנשים אחרי נאום, ומצא שחמלה לא מורידה מוטיבציה אלא מגבירה את הנכונות לחזור ולנסות.

ברגע עצמו: לאן הולך הקשב

חמלה היא עבודה של שנים. אבל מה עושים כשהסומק עולה עכשיו, באמצע ישיבה? למצוא את המרווח בינך לבין מה שקורה בגוף, ולבחור מה עושים בו.

קל מאוד לדבר על חמלה ועל לאהוב את עצמך. אבל כשהקרקע רועדת, כשאתה מסמיק, שם יש כלים מאוד ממוקדים לרגע עצמו.גרג

הכלי המרכזי הוא להפנות את הקשב החוצה. נווה מתארת את זה בלי שם מקצועי: כשהיא מדברת עם מישהו, היא עסוקה בו. מתי הוא איתה, מתי הוא כבר חושב על הדבר הבא. "אז אין לי זמן לחשוב על עצמי, כי אני חושבת עליך." זה בדיוק העיקרון של אימון ריכוז במשימה, שפותח על ידי Bögels ועמיתים (1997) במקור עבור אנשים עם פחד מהסמקה.

ויש כאן מלכודת. אם אני מסתכל עליך רק כדי לבדוק אם שמת לב שאני אדום, אני עדיין עסוק בעצמי. ההבדל הוא שיפוטיות. להסתכל על האדם שמולך בסקרנות, לא כדי למצוא בפנים שלו ראיה לכך שהוא ראה.

5. הבחור שעלה שלוש פעמים

נווה ועוד חבורה עושים ערבי פריסטייל ראפ. יושבים, שותים, מאלתרים על ביט, ומרימים לכל מי שמגיע חדש. ערב אחד בא בחור שרצה לנסות. הוא עלה, המילים התבלבלו לו, והוא ירד.

אחרי סבב הוא עלה שוב. שוב התבלבל, ביקש לעצור, וירד. ואז עלה בפעם השלישית.

הסתכלתי עליו וכל כך הערכתי את הבן אדם. דיברתי על זה נון סטופ חודש אחרי. זו היכולת לשים את עצמך במקום שלא נוח לך ולא כיף לך, ולבקש עוד פעם, ועוד פעם.נווה

גם בפעם השלישית לא הלך לו. ועדיין, זה הבחור שנווה זכרה חודש אחר כך. גם אני עושה הרבה פריסטייל שלא יוצא טוב. ההבדל הוא שאני רגוע בתוך זה. זה הסוויץ' שקשה לעשות בראש: "אני אהוב גם כשאני לא מושלם". גם כשאני לא מדבר, גם כשאני אדום, גם כשהבית לא יצא.

בסוף השיחה שאלתי את נווה מה הייתה אומרת לעצמה בת ה־16, על המדרגות:

וואי מאמי, זו באמת סיטואציה מלחיצה, לפגוש את ההורים של בן זוג. ואת ממש רוצה למצוא חן בעיניהם, וזה הכי טבעי בעולם. ואת עכשיו מסמיקה, וזה מביך אותך. זה בסדר.נווה

שאלות נפוצות

איך מפסיקים להסמיק?

לרוב אי אפשר להפסיק להסמיק לגמרי, כי הסמקה היא תגובה גופנית טבעית. מה שכן אפשר לשנות זה את הפחד ממנה ואת מה שהיא עושה לך. במחקר על אנשים עם פחד מהסמקה, הטיפול הוריד את הפחד גם כשההסמקה עצמה נשארה דומה. כשהפחד יורד, ההסמקה מפסיקה לנהל את הרגע.

למה אני מסמיק עוד יותר כשמישהו אומר לי שאני אדום?

כי ההערה מפנה את כל הקשב, שלך ושל האחרים, אל הפנים שלך. הסמקה קשורה לקשב: מחקרים מצאו שזרימת הדם בפנים עולה דווקא באזור שאליו מופנית תשומת הלב. לכן "וואו, אתה אדום" מגביר את זה, וכך גם הבדיקה במראה והמחשבה "אני מסמיק עכשיו".

האם אנשים באמת שמים לב כשאני מסמיק?

לפעמים כן, ואין טעם להעמיד פנים שלא. אבל לשים לב זה לא אותו דבר כמו לשפוט לרעה. אצל אנשים עם פחד מהסמקה, ההערכה שלהם כמה הם מסמיקים מתאימה רק מעט למה שנמדד בפועל. ומה שהכי מורגש בחדר הוא לרוב לא הצבע, אלא ההסתגרות וההשתתקות שבאות בעקבותיו.

האם הסמקה פוגעת ברושם שאני עושה?

לא בהכרח, ולפעמים ההפך. במחקר של Dijk ועמיתים משנת 2009, אנשים שהסמיקו אחרי פדיחה נשפטו באופן חיובי יותר מאלה שלא הסמיקו, כי ההסמקה נקראה כסימן שאכפת להם. זה תלוי הקשר, ובמצבים עמומים התמונה פחות חדה. אבל ההנחה שהסומק תמיד מסגיר חולשה לא מחזיקה.

מה עושים ברגע שמרגישים שהסומק עולה?

מפנים את הקשב החוצה: אל האדם שמולך, אל מה שהוא אומר, אל המשימה. לא כדי להסיח את הדעת, אלא כדי להפסיק לנטר את הפנים. זה העיקרון של אימון ריכוז במשימה, שפותח במקור עבור פחד מהסמקה. מה שלא עוזר: לבדוק במראה, למשש את הלחיים, ולשתוק עד שזה יעבור.

האם הסמקה יכולה להיעלם עם השנים?

אצל חלק מהאנשים היא פוחתת, כמו שנווה מתארת בפרק. אבל זו לא הבטחה, וזו גם לא המטרה הנכונה. מה שמשתנה באופן יותר עקבי זה היחס אליה: כמה מקום היא תופסת בראש, כמה היא מנהלת את ההחלטות שלך, וכמה אתה נמנע בגללה ממקומות שאתה רוצה להיות בהם.

זה בסדר שאכפת לי מה אנשים חושבים עליי?

כן. אנחנו יצורים חברתיים, וצריכים אנשים שיאהבו אותנו. הבעיה היא לא האכפתיות, אלא ההיקף שלה. כשאכפת לך מה חושבים עליך כל עובר אורח, כל מי שיושב בחדר וכל מי שרואה אותך ברחוב, זה מתיש ולא נגמר. המטרה היא לצמצם את "כולם" לאנשים שבאמת חשובים לך.

האם חמלה עצמית עוזרת לפחד מהסמקה?

היא לא מעלימה את הסומק, אבל היא משנה את מה שקורה אחריו. מי שמבקר את עצמו בחומרה חווה כל הסמקה כהוכחה שמשהו בו פגום. חמלה עצמית, כמערכת יחסים שבה אתה בעד עצמך, מורידה את המשקל של הרגע. מחקר על אנשים עם חרדה חברתית גבוהה מצא שהיא הגבירה את הנכונות לחזור לסיטואציות מלחיצות.

תמלול מלא של השיחה. נוקה מהיסוסים, חזרות וקטעי הפקה, והתוכן נשמר לפי הסדר. שמות של אנשים שלא היו בשיחה הושמטו.

00:00 · בלי טיפים, בלי שלושה צעדים

גרג: נעשה שיחה על ההסמקה המשותפת שלנו. איפה כל אחד נמצא בדרך סביב זה. ובא לי שזו לא תהיה שיחה של טיפים ושל שלושה צעדים ל... אלא פשוט שכל אחד יספר את החוויה שלו. ושיהיו גם צחוקים. זה נראה לי חשוב בדבר הזה.

נווה: יאללה.

גרג: היו לך מחשבות לפני?

נווה: על ההסמקה? קודם כל אני שמחה שאמרת בוא לא נבוא עם טיפים. כי חשבתי על זה, וההסמקה פשוט קצת נעלמה מחיי באיזשהו שלב. ואני לא יודעת לשים בדיוק את האצבע איך זה קרה. בוא נברר את זה ביחד.

גרג: איזה כיף להגיד "ההסמקה נעלמה מחיי".

נווה: יש לי עוד דברים, יש לי עוד פחדים. ואני יכולה להגיד שבהרגשה שלי, נגיד במסיבות, כשאנחנו הולכים לפסטיבלים, אני משמעותית יותר אדומה מאנשים אחרים. אבל זו לא הסמקה, זו האדמומיות של מאמץ.

גרג: אז מה נעלם בעצם?

נווה: ההסמקה. הדבר הזה שעולה לך בגוף כשאתה מדבר מול קהל, שלא קשור למאמץ פיזי. אתה יכול לעמוד ככה, בלי לזוז. זה כמעט כבר לא קורה לי. וזה קרה לי מלא. מלא, מלא, מלא.

01:31 · "נולדתי סמוקה"

גרג: קרה לך רק מול קהל? בואי ניכנס לזה. תני לי את הסיפור. מתי גילית את זה בכלל?

נווה: בהרגשה שלי נולדתי סמוקה. ילדה אשכנזייה קטנה ומפונפנת. אני מסתכלת על תמונות מגיל ממש קטן ואני פשוט אדומה. ילדה אדומה. וגם הייתי ילדה מאוד ביישנית. ממש פחדתי לדבר ולהביע את דעתי. וכמו שאתה רואה...

גרג: דברים השתנו.

נווה: טיפה.

גרג: זה מצחיק אותי. כל הזמן אנשים יושבים מולי ואומרים "מה, אתה היית ביישן? מה קשור אתה וחרדה חברתית?". ואני מכיר אותך ממש טוב, ולשמוע ממך "הייתי ביישנית" מפוצץ לי את המוח. אבל זה כן הגיוני. יש אנשים שהיו הגרסה הביישנית, הסגורה, ואז משהו צץ פתאום.

נווה: תקשיב, ההורים שלי קראו לי בודהה. לא כי הייתי מוארת. כי הייתי יושבת עם הבטן, שמנמנה כזאת, לא זזה ושותקת, וכל הילדים משחקים מסביב. לא היה לי שלב של זחילה. פשוט ישבתי כמו בודהה, ויום אחד קמתי והלכתי.

03:49 · כיתה ח', והלחיים שמתחממות

גרג: שנייה, חשוב לי להבין, כי זה לא הסיפור שלי. גם אצלי יש תמונות מהילדות, חלקן בשחור לבן, אבל אני לא זוכר יותר מדי סביב זה. אצלי זה הופיע בערך בכיתה ח'. התחלתי לשים לב שהלחיים שלי מתחממות, נגיד אחרי שיעורי ספורט, ושיש לזה משמעות.

נווה: יש לך גם באוזניים?

גרג: אצלי זה בפול פאוור, הכול. אבל עד אז לא הייתי מודע לזה. אז אני שואל, את היית מודעת לזה שאת מסמיקה?

נווה: כן, ידעתי. גם היו מעירים לי. אתה יודע איך תמיד אומרים לך "אל תדאגי, אף אחד לא מסתכל, לא רואים"? אליי אנשים היו באים ואומרים "וואלה, את אדומה, מה יש לך?". כלומר הפחד שלי הרבה פעמים מתממש במציאות. רואים עליי.

04:50 · הסמקה היא שם קוד

נווה: ובא לי להגיד על זה משהו קטן.

גרג: את רוצה להגיד טיפ. אני מרגיש שיש פה טיפ.

נווה: זה לא טיפ. תירגע, לא יהיה טיפ. למרות שיש לי טיפ או שניים טובים. אבל בטוח יש אנשים שנתקלו בפרק הזה ואומרים לעצמם "מה קשורה אליי הסמקה? אני בכלל שזופה ומהממת, גם אם אני מסמיקה לא רואים". ואני חושבת שהסמקה היא כמו שם קוד לזה שרואים עליך. רואים עליך את מה שאתה מרגיש. אתה בלחץ, והגוף שלך כאילו דופק לך קטע ומראה לכולם.

גרג: אולי הוא לא דופק לך קטע. הוא פשוט מראה את המצב האמיתי שלך.

נווה: נכון, אבל אתה רוצה לשחק אותה מגניב ובצ'יל. ואז, הנה, אתה מפחד רצח. וזה יכול להיות אנשים שרועדות להם הידיים, או שמגמגמים, או כל דבר אחר. אז אם אתם לא מסמיקים, זה נוגע גם בדברים האלה. אנחנו ספציפית נפלנו על הסמקה, מה לעשות.

05:54 · המעבר לתיכון, והשם גרגורי

נווה: טוב, תן לי את הסיפור שלך.

גרג: זה סיפור די ארוך, אבל בגדול התחלתי לשים לב לזה בכיתה ח', וברמת גן עוברים לתיכון בכיתה ט'. ובמעבר הזה קרו מלא דברים. ביסודי הייתי די מקובל.

נווה: באמת? לא ידעתי את זה.

גרג: כשעליתי לארץ בכיתה א'... לא, לא קול. יותר רוסי מנודה. ואז עברתי לרמת גן וצמחתי יפה. הייתי ממש סבבה, דומיננטי. ואז במעבר בין ח' לט', פירוק מוחלט של הכול. הגעתי למסגרת חדשה, אני לא מכיר שם אף אחד בלי החברים שלי, והרוסי חזר.

נווה: היה לך מבטא?

גרג: לא. היה לי גרגורי.

נווה: קראו לך גרגורי?

גרג: קוראים לי גרגורי. ככה רשום ברשימת השמות.

נווה: אה, המורה קוראת את הרשימה.

גרג: כן, וזה היה ממש קשוח להתמודד עם זה כל פעם. לא אהבתי את הגרגורי. זה לא השם שלי, אף אחד לא קורא לי ככה.

נווה: נראה לי שאפילו אני זרקתי לך פעם "גרגורי" ככינוי.

גרג: זה מאוד מחובר. גם עכשיו, כשאני מדבר על זה, לא בהכרח נעים לי בגוף, כי זה מחובר להרבה. אני בכיתה ט', נער הורמונלי שרוצה מאוד להרגיש שייך, וצוחקים עליי הרבה סביב זה. אני מרגיש חסר ביטחון באופן כללי, לא רק בגלל זה. ושם זה התחיל לצוץ. הייתי יושב בכיתה וחושש שהמורה תפנה אליי. זכור לי שיעור של"ח, אני לא יודע למה.

נווה: שיעור טראומטי בפני עצמו.

גרג: ואני כל הזמן בדריכות. את יודעת, השיח העמוק הזה, שאתה לא רוצה שיראו את העולם הפנימי שלך. ומאוד ניסיתי לשלוט על זה. עשיתי מלא דברים כדי שלא יראו את הסומק. שיעורי ספורט, אין מצב עכשיו. ולאט לאט פיתחתי כל מיני מנגנונים כדי שזה לא יקרה, או להסתיר את זה.

נווה: איזה פרדוקס. ככל שאתה שם על זה יותר, זה עוד יותר.

גרג: כן. אני אספר בהמשך את כל ההתגלגלות, אבל אצלי ממש נפער בור סביב זה. התחלתי לברוח מבית הספר, וההידרדרות הייתה מאוד מהירה. אז איפה אצלך היה הבור? מה הסיפור שלך?

08:53 · המדרגות בבית של ההורים שלו

נווה: חשבתי על זה לפני שהגעתי. נראה לי שאפילו סיפרתי לך פעם. היה לי חבר ראשון, בגיל שש עשרה, ממש פעם ראשונה, והוא רצה שאני אפגוש את ההורים שלו. ממש התרגשתי. הייתי ילדה טובה, רציתי להרשים את ההורים של הבחור החמוד הזה. היה לו בית עם שתי קומות, חיכינו שהם יחזרו מהעבודה, והיינו בקומה השנייה. שמענו אותם נכנסים, והוא אמר "יאללה, בואי נלך לפגוש אותם". והאמא באה למדרגות, אני באה לרדת, ואני מרגישה את זה עולה. אתה מרגיש את זה בגוף. חם, חם, חם.

גרג: זה בעירה. אתה בוער. כולך סלק. הייתי קורא לזה מצב סלק.

נווה: מצב סלק, או מצב פיקאצ'ו. יוצאת ממך אש.

גרג: מי שלא מכיר את החוויה, זו חוויה מאוד ספציפית. הכול בוער.

נווה: ממש. חוויה מפחידה. ודרך ההתמודדות שלי הייתה להפנות את כל האנרגיה לדבר הזה. רק שייגמר. אז גם לא הייתי מדברת. לא הייתי מסוגלת. המוח שלי בשגיאה. כי מה הפחד? שרואים עליי. כולם שמים לב אליי. אני לא יכולה לשלוט בנרטיב של "אני בחורה סבבה וצ'יל".

גרג: "אני קול".

נווה: והסומק נכנס ומשתלט על זה. "לא, היא ממש לא. היא בלחץ מטורף עכשיו". ואז תוסיף על זה שאני שותקת, אז אני עוד יותר מוזרה.

גרג: מהניסיון להסתיר את זה.

נווה: אני גם אדומה וגם שותקת. ואז תוסיף על זה את האמא. בדיעבד אני מסתכלת אחורה ואומרת, איזו באסה של תגובה.

גרג: מה היא אמרה?

נווה: היא אמרה לי "וואו, מה זה, את ממש אדומה". כמו שאמרתי, הרבה אנשים היו מצביעים על זה, ולא נתנו לי את הרגע להתעלם מזה שנייה. כי גם מאוד קשה להתעלם מזה.

גרג: אני לא בטוח שהיא הבינה שאת בחוויה הכי מסוכנת של החיים. את בתוך הסיטואציה, אדומה, והיא כזה "את אדומה".

נווה: בשבילה זה כנראה לא היה סיפור. אבל זה לא דבר כל כך יפה לעשות למישהי. היית בא למישהו ואומר לו "וואו, למה רועדת לך הרגל"?

גרג: "מה אתה רועד?" לא, אבל כי אנחנו מודעים לדברים כאלה.

נווה: זו לא תגובה נוראית. זו גם לא התגובה הכי יפה בעולם. אני פשוט זוכרת את זה.

גרג: מה שאני כן אגיד, שחלק מהחוויה הזאת הוא שהכול דרמטי. אז גם האמירה הזאת היא לא רק אמירה. הכול מוגבר.

נווה: זה מתעצם. אבל הכי הייתי רוצה שכולם יתעלמו מזה. שאף אחד לא ידבר על זה, שלא נזכיר את זה, שתעבור לי האדמומיות. וזה שהיא אמרה את זה עשה אותי עוד יותר אדומה. וירדתי ואמרתי להם שלום, והייתי באמת בחוויה שאני בסכנה. שמשהו נוראי קורה עכשיו. למזלי נפרדנו אחרי חודש בערך, ולא הייתי צריכה לראות את האישה הזאת יותר מדי. אבל זו הייתה חוויה קשה.

12:22 · כשהטריגר הוא ללכת ברחוב

גרג: אצלי יש אין ספור דברים כאלה. ולאט לאט זה גלש. כי ככל שאנחנו מתגוננים, ככל שאנחנו מנסים להסתיר את הדבר הזה, זה מתפשט. אצלי זה הגיע גם לארוחה משפחתית. אני זוכר שפשוט לא יכולתי לשבת עם המשפחה שלי, כי כל תשומת לב הכי קטנה, טק, אני אדום.

נווה: הטריגר שלך היה תשומת לב?

גרג: הטריגר היה ששמים לב אליי, או שאני צריך לדבר עכשיו מול כולם. כל דבר. הטריגר שלי היה ללכת ברחוב. אני כל הזמן, נון סטופ, בודק את הלחיים שלי. אני זוכר, אחרי שהעיפו אותי מהתיכון, הולך לשירותים וכל הזמן בודק איך אני. באוטובוס אני סביב זה. בהליכה ברחוב אני סביב זה. זה הנושא. וכל הזמן חיפשתי פתרונות, לנסות לפתור את זה. אז אמרת שהשתתקת ושפחות רצית תשומת לב. איזה עוד דברים עשית?

נווה: באותו רגע?

גרג: או באופן כללי.

נווה: אמרת בלי טיפים.

גרג: זה לא טיפים. לשתוק בסיטואציות האלה זה לא טיפ טוב. אני מדבר על כל הדרכים שחשבת בזמנו שהן פתרון.

13:47 · כל מה שעשינו כדי שלא יראו

נווה: בזמנו? וואי, נכנסתי לטירוף. קודם כל, איפור.

גרג: אצלי יש מלא. בואי נעשה אחד אחד. אין לך סיכוי, גברת.

נווה: יאללה, אחד אחד.

גרג: זה מביך אותי קצת, אבל בסדר. נגיד, עד היום לא הייתי לובש אדום.

נווה: קל. אני גם. אדום, ורוד, כל צבע שמתכתב טיפה עם צבע העור שלי.

גרג: וואי, לא נעים לי לדבר על זה.

נווה: בשיעור ספורט הייתי תמיד "במחזור". תמיד. המורה כנראה לא הייתה במעקב, כי הייתי במחזור שלוש פעמים בשבוע, כל שבוע. כי לא רציתי להתאמץ.

גרג: לשבת מול מזגן כל הזמן. היית עושה את זה?

נווה: כן. להקפיא.

גרג: כל הזמן קור על הלחיים.

נווה: ובאנו למדינה הכי חמה שיש. ואיפור.

גרג: את זה גם אני לקחתי. מאיזה גיל?

נווה: בגיל צעיר לא הרשו לי.

גרג: אני חושב שבגלל שאת בת התחלת להתעסק בזה יותר. בנות יותר סביב המראה שלהן.

15:15 · הפסקות להתקרר באמצע מסיבה

נווה: בטח. אמרתי שאני פחות מסמיקה, אבל הקטע הזה של להיות אדומה ומזיעה בחתונות, במסיבות. איזו באסה שזה כל כך מציק לי. אני מאוד אוהבת לרקוד, ואני מסתכלת מסביב על כל הבנות השוות האלה בפסטיבלים ובמידברן, שהעור שלהן בצבע מופלא, ואני מרגישה את הפנים שלי מאדימות. אני לא צריכה מראה כדי לדעת מה מצב הפנים שלי. כבר רצתי כל כך הרבה פעמים למראה לבדוק מה המצב, שאני כבר יודעת את המודל. אז יוצא לי במסיבות לקחת מלא הפסקות כדי להתקרר, כדי שתעבור האדמומיות. ועכשיו כשאני מדברת על זה אני אומרת, איזו באסה.

גרג: המסע ממשיך.

נווה: אני נהנית פחות במסיבות בגלל שאני מפחדת מאיך שאני נראית. העניין הזה של המראה הולך איתי.

גרג: היי, גברת, גם אני בן אדם. אני מכיר את החוויה.

נווה: אנחנו הולכים הרבה למסיבות ביחד. נגיד אתה ממש מזיע. אתה עוצר?

גרג: לא, זה לא שם. אם משהו עדיין מגרד לי, זה כשאני מחזיק מרחב. אני מיומן בזה בצורה מטורפת, ביכולת לבחור איך אני. אבל אם זה מגרד לך שם, לי זה מגרד כאן. כי בראש שלי אני אמור להיות...

נווה: "אני מלמד איך עומדים מול קהל".

גרג: לא מלמדים איך לעמוד מול קהל. איך אוהבים את עצמך בתוך הדבר הזה, איך אתה נינוח בתוכו, מה שזה לא יהיה. ואז הנה, זה קורה, ואני מרגיש את זה.

17:02 · "בגלל שאני אדום, אין לי מקום"

נווה: יש לך מקרים שאתה ממש מעביר קורס וממש מסמיק? מה אתה עושה?

גרג: תשמעי, אני נינג'ה. לא, באמת, אני מאוד מיומן. וזה נושא חשוב. תחשבי, זה קורה, והתגובה אוטומטית. הרצון להגיב לזה מיד. ומה התגובה? כמו שסיפרת עם האמא. להסתגר. להאמין לזה. "אין לי מקום עכשיו. בגלל שאני אדום על הלחיים, אין לי מקום". וכשאתה ילד, כשאת ילדה, אין לך סיכוי בכלל, כי זה מולחם. את ממש מאמינה בזה. ובמשך שנים האמנתי בזה.

נווה: כן.

גרג: אז היום אני פשוט לא במצב הזה. אני מתיישר ואני כזה, יאללה, בוא נשחק במשחק הזה. אלה החוקים עכשיו. המסע תמיד ממשיך, ככה אני רואה את זה. בחוויה שלי אתה מגלה שיש עוד ועוד מקום לאהבה עצמית. להיות שלם עם עצמך. להיות שלם עם זה שהגוף שלך לפעמים מראה שאתה פחות מרגיש בטוח.

18:15 · הפתרון הוא לא לפתור את הסומק

גרג: חשבתי על זה בבית, על איך יוצאים מהדבר הזה. ואני חושב שיש שני נתיבים שחייבים לעבוד ביחד. לקח לי זמן להגיע לזה, גם כשהתחלתי לקרוא. יש איזה בחור שקוראים לו עזיז, שמדבר על זה שהפתרון הוא לא לפתור את הסומק, אלא משהו שמתחת. מערכת היחסים שלי מול עצמי. עכשיו זה נשמע מאוד טריוויאלי. אבל אז הייתי כזה, מה זאת אומרת? מה אתה רוצה ממערכת היחסים שלי עם עצמי? אני רוצה לפתור את הסומק. ואיך מתחילים בכלל? איך מתיידדים עם עצמי?

19:14 · "כן, רואים. ואנשים כן שופטים"

נווה: יש לי מלא מה להגיד. אבל קודם בא לי לא להסכים איתך על משהו, אם אפשר.

גרג: יאללה.

נווה: להגיד שאנשים יראו אותך מסתובב ברחוב עם סומק על הפנים, ויהיה להם אפס אכפת, ולא יחשבו מחשבות שיפוטיות עליך, זה לא נכון. כי כולנו מסתובבים ברחוב, גם אני וגם אתה, וטק טק טק, שופטים, שופטים, שופטים. אנחנו רואים מישהו סמוק ואומרים בראש "וואי, זה סמוק", "זה אף גדול", "איזה גובה". אנחנו עושים את זה. אז להגיד לאנשים שאף אחד לא שם לב שאתה סמוק...

גרג: לא אמרתי את זה. למה את מתנגדת? אמרתי שהפתרון הוא מערכת יחסים מול עצמי.

נווה: אני מסכימה. אבל כל הניו אייג' הזה של "הביטחון שלך צריך לבוא רק מתוך עצמך".

גרג: תחשבי מה את אומרת. בזמנו אנשים אמרו לי "אתה מסמיק", והפרשנות שהייתה מחוברת לזה הייתה שרואים עכשיו את החוסר שלי. היום אנשים עדיין אומרים לי לפעמים שאני אדמדם או מסמיק. אבל הפרשנות שלי שונה, כי אני בפנים יותר מחובר לעצמי. אז איפה ההתנגדות?

נווה: אני אפשט את זה מאוד. הקטע הוא לא שלא יהיה לך אכפת מה אנשים אחרים רואים ושמים לב. אנחנו יונקים. אנחנו צריכים בני אדם אחרים שיאהבו אותנו. זה פשוט לא צריך להיות כולם. לא כל העולם. לי אכפת ממך, גרג, אתה חבר מאוד קרוב שלי מהחבורה שלנו.

גרג: אני חושב שהחיבור לעצמי מורכב יותר מלעמוד מול המראה ולעשות חיזוקים חיוביים. ברור שחלק מזה הוא ליצור מערכות יחסים משמעותיות, ודרכן להתפתח ולגדול כבן אדם.

נווה: זה יושב על משהו. משהו עמוק יותר מהתגובה הכימית. זה יושב על לחץ.

גרג: יש שם בור.

נווה: יש בור, ויש חוסר ביטחון. רק ניסיתי להגיד שזה בסדר שאכפת לנו איך אנשים רואים אותנו.

גרג: חד משמעית.

נווה: לא לכעוס על עצמנו על זה. לא "אני רק צריכה להיות שם בשביל עצמי, ולהיות הכי בטוחה בעצמי". לא. זה טוב מאוד שאכפת לכם מה חושבים אנשים שקרובים אליכם, שאתם אוהבים ושאכפת לכם מהם. לא כל העולם, כי זה מתיש. אמאל'ה, זה לא נגמר.

גרג: כן. את רוצה לבחור להיות בסביבה שבה לא כל אחד מעניין אותך.

נווה: אפשר לצאת משם. אפשר לצאת משם.

22:25 · משנאה עצמית ל"אני אוהבת לבלות איתי"

גרג: אמרתי שיש שני נתיבים. אנחנו כרגע בנתיב של, תקראי לזה ניו אייג' או איך שאת רוצה, להיות בעד עצמך. ואני רוצה לשאול אותך איך את רואה את זה, כי אני חווה אותך בשנים האחרונות. שש שנים אני מכיר אותך?

נווה: שבע.

גרג: מרגיש כמו עשרים. אז אני רואה אותך. ואני יכול בוודאות לשקף לך את הדרך שלדעתי עשית. אז בא לי לשמוע אותך בהקשר של חיבור לעצמך.

נווה: עברתי ממש תהליך. אפשר להגיד אפילו משנאה עצמית ממש, ל"אני אוהבת אותי". אני אוהבת לבלות איתי זמן. לא מפחיד אותי להיות לבד. כל שנה אני טסה לטיול עם עצמי, שבוע או חודש, ונהנית מזה מאוד. והדבר שאתה אומר, שאי אפשר לרדת עליך על משהו שאתה לא מרגיש לגבי עצמך, זה בדיוק זה. אני פשוט פחות פגיעה. נגיד בכיוונים, במספרים, בכל המתמטיקה, אני על הפנים. תמיד היה מלחיץ אותי שישאלו אותי איך להגיע למקום. אפילו מהבית שלי לחניה שלי, משהו לא מסתדר לי. ובגלל שאני יודעת שאני לא מטומטמת, זה לא מלחיץ אותי. לא מלחיצות אותי ההיתקלויות האלה. לא מלחיץ אותי אם ישאלו אותי שאלה ואני לא אדע את התשובה.

גרג: דברים שפעם היו מלחיצים אותך. הדבר הזה של "רואים עליי".

נווה: תראה אותי בגיל ההתבגרות. תנוחת הגוף שלי זו תנוחה של מישהי שלא נוח לה, שלא כיף לה. כל הזמן הייתי חוזרת הביתה, רק להיות בבית.

גרג: כפרה עלינו.

נווה: תהליכים. וזה קטע, כי לא סתם כל הסרטים והספרים הם על מישהו שעובר תהליך. זה לא מישהי מושלמת ומהממת שהכול טוב אצלה, והיא מתחתנת והיא נסיכה. תמיד משהו קורה. וזה לא סתם. אנחנו רוצים לראות אנשים. אנחנו רוצים להזדהות איתם. אנחנו רוצים להגיד "וואו, גם לו היה קשה, והוא יצא מזה".

25:07 · ההישג הכי גדול של החיים שלי

גרג: זה מתחבר לי למשהו. יש הרבה דברים בחיים שלי שאני מאוד גאה בהם. מה שאני עושה בעבודה, ממה שאני מתפרנס, החברים שלי, בת זוג. מלא דברים שאני כזה, איזה מגניב שזה מה שיצרתי. אבל עד היום, ההסמקה היא הדבר הכי גדול. זה ההישג הכי גדול של החיים שלי.

נווה: באמת.

גרג: כי כדי להגיע למקום שבו אני נמצא היום סביב זה, הייתי צריך לעבור מסע פסיכי פנימה. לגלות את עצמי, לאהוב את עצמי. את אומרת שנאה עצמית, ואני אפילו לא ידעתי לקרוא לזה ככה. זו פשוט הייתה המציאות. המציאות הייתה שאני ואני, אנחנו לא חברים.

נווה: מפחיד.

גרג: מי שחי ככה לא מודע לזה. גם בקורס, כשאנחנו מתחילים לדבר על חמלה, הרבה פעמים אנשים לא מודעים בכלל שככה הם חיים. שזו מערכת היחסים שלהם עם עצמם.

נווה: איך אפשר לא לשים לב? אתה משקיע כל כך הרבה מאמץ, אתה מתאפר, אתה נמנע. בעיקר הימנעות. זו ההרגשה הכי גדולה שלי.

גרג: איך אתה לא שם לב שאתה שונא את עצמך? כי אתה לא חושב שזה הפתרון. אתה מנסה לפתור את זה עם פלסטרים. להסתיר, להחביא.

26:48 · CBT, סטואיזם, והבור שמתחת

נווה: מתי היה הרגע שאמרת, אוקיי, זה משהו יותר עמוק?

גרג: אני חושב שבסביבות גיל עשרים ושמונה, עשרים ותשע. תחשבי שעשיתי CBT, ולא הבנתי את העומק של הדבר הזה. התחלתי מאוד לנהל את המחשבות שלי, אבל לא להיכנס פנימה, לבור. וגם ספרי ההתפתחות שהתחלתי איתם היו מאוד ספרים של בנים. שליטה על המחשבות.

נווה: אתה המלך של עצמך.

גרג: יותר כל מיני דברים של סטואיציזם. לא שזה שטויות, אבל זה מאוד לא פנימה. לא לבור. זה לתפוס את זה ביציאה, בפרשנות שלך על המציאות, ולנסות לעבוד עם זה שם. לשכנע את עצמי. אבל המחשבה הזאת צצה ממקום מסוים.

נווה: אפשר לשנות את הדיבור הפנימי שלך, אבל אם אתה לא מבין מאיפה הוא בא, אתה לא יודע לאן לדבר בכלל.

גרג: אתה עדיין עסוק במאמץ לפתור משהו, כשמה שקורה נמצא הרבה יותר עמוק בפנים. ובגיל שלושים ומשהו הבנתי. אבל גם כשהבנתי שזה עמוק, אתה כזה, אוקיי, מה עושים עם זה?

נווה: מה עושים עם זה?

גרג: זה נראה מאוד תלוש ורחוק. חמלה, כל מיני מילים כאלה. מה זה בכלל?

28:27 · הנתיב השני: המרווח והבחירה

גרג: הנתיב הראשון הוא לפתח את מערכת היחסים שלנו מול עצמנו. בסוף די ברור שזה הדבר. והנתיב השני, שגם עליו בא לי לשמוע ממך, הוא הרעיון שיש לך בחירה. שיש לך יכולת לבחור איך להגיב למה שעולה. מצחיק שאנחנו, מנחי הסדנאות, לא באמת מדברים על הדברים האלה ביננו.

נווה: נכון.

גרג: אבל אם אני צריך לבחור את האג'נדה שלי, זה זה. משהו תופס אותך, ולהצליח למצוא את המרווח בינך לבין הדבר הזה. אם את מסמיקה, לעצור רגע, לתפוס מרחק בינך לבין הדבר, ולהכניס לשם בחירה. איך את רוצה להגיב לזה, מה את רוצה לעשות עכשיו, ולא להיות מנוהלת על ידי אותם דפוסים.

נווה: כי זה מנהל. זה ממש מנהל. זו הרגשה שאין לך באמת בחירה. שכל מה שיש לך עכשיו זה להיות עם הלחץ.

גרג: או להסתיר, לברוח, להקטין את עצמי.

29:46 · הבחור שעלה שלוש פעמים

נווה: יש לי סיפור ממש טוב על זה. אני לא אגיד את השם, כי אני לא יודעת אם הוא רוצה, למרות שהוא יוצא גבר בסיפור הזה. אנחנו עושים ערבי פריסטייל ראפ. יושבים פעם בשבועיים, שלושה, שותים ועושים על הביט. ואנחנו לא רעים, אנחנו ממש מרימים. מדי פעם באים אנשים חדשים לנסות, ואנחנו מאוד מרימים להם. וזכור לי בחור שבא, רצה לעלות לעשות ראפ, ולא יצא לו. לא יצאו לו מילים. זה קורה מדי פעם, אנחנו חמודים, "לא נורא". לא הלך לו. התבלבלו לו המילים. ירד.

גרג: טוב.

נווה: אחרי סבב עלה עוד פעם. הבנאדם עלה עוד פעם.

גרג: איזה גבר.

נווה: ניסה. המילים התבלבלו לו. ביקש לעצור. ירד. ופעם שלישית, עוד פעם. ולא הלך לו גם בפעם השלישית. כולם מקווים שאני אגיד "ואז זה היה מטורף".

גרג: ובפעם הרביעית?

נווה: לא, שלוש פעמים הוא עלה, ובשלושתן הוא היה על הפנים. אבל אני הסתכלתי עליו והערכתי את הבן אדם כל כך. דיברתי על זה נון סטופ חודש אחרי. כי אמרתי לעצמי, זו היכולת לשים את עצמך במקום שלא נוח לך ולא כיף לך, ולבקש עוד פעם, ועוד פעם.

גרג: ממקום שהכול בוער. כל האדמה בוערת.

נווה: ראו שהוא בלחץ. ראו שהוא לא בטוב.

גרג: כשהדבר מגיע, יש בור. ולפעול מתוך המקום הזה, זה די מטורף.

31:41 · לא מושלם, וסבבה עם זה

נווה: עכשיו, לא יצא לו טוב, כמו שלנו, כשאנחנו עומדים ומסמיקים, לא יוצא טוב. ומה שהיה מגניב זה לא שהוא בא ותיקן את זה, הצליח להשתלט על זה ובסוף הצליח.

גרג: אני חושב שזה שונה. תחשבי, אני מיישם את התסריט הזה על בסיס קבוע בהרבה פריסטייל שלא יוצא לי טוב. אבל אני צ'יל בתוך הדבר הזה. וזה ההבדל.

נווה: זה בדיוק מה שאני באה להגיד. אמרת בלי טיפים, אבל זה באמת הטיפ שלי. אם סיגלתי לעצמי משהו, והוא כבר חלק מהאופי שלי, זה שאני סבבה עם זה שיוצא לי לא מושלם. ויותר מזה, אני יודעת שזה מקרב אנשים. אני יודעת שכשאני מנכיחה את החולשה הזאת ואני סבבה איתה, גם אנשים אחרים סבבה איתה. כמו סטנדאפיסט שאומר "זה לא הצחיק אתכם, בסדר, נכון?". איזה כיף. כי שמת על זה. זה לא הצחיק אותנו, ואתה סבבה עם זה, אז גם אני סבבה עם זה.

32:57 · "אני אהוב גם כשאני לא מושלם"

גרג: אני מסכים ממש. אבל נגיד, היה לי עכשיו מקרה בקורס. מישהו מאוד דומיננטי בקבוצה, והכול הלך לו יחסית קל. צלח, צלח. ואז במפגש הלפני אחרון הוא עלה והיה לו ממש קשה. ותחשבי כמה קשה לאנשים לעשות את הסוויץ' הזה בראש. "אני אהוב" גם כשאני לא מדבר, גם כשאני לא מושלם, גם כשאני לא עושה את הפריסטייל הכי טוב.

33:30 · השנה שבה הפסקתי להתאפר

גרג: בשלבי היציאה שלי מההסמקה, באחת השנים, אני לא זוכר איזו, שמתי לעצמי מטרה שעד סוף השנה אני מפסיק להתאפר. הייתי כבר בן שלושים ומשהו. כבר הנחיתי ברקפת. כלומר, אני בא כל שבוע ומספר להם על חרדה חברתית, ואני מתאפר. אני מסתתר בתוך הדבר הזה, והיה לי מלא אשמה סביב זה. בתחילת השנה אמרתי, זו השנה שאני מפסיק. והשנה עוברת לה, וזה לא קורה. ואז, לקראת סוף דצמבר, נסעתי לריטריט של שבוע. את מכירה את הסיפור?

נווה: חלק ממנו.

גרג: ביום השני התעוררנו שם, ואמרתי, זהו, אני לא שם. וזה סופר דרמטי, את יכולה להבין כמה. אני עירום, ומחכה שאיזה אסון יקרה, או שמישהו ישים לב. והראש עושה לופים, כי זו באמת התמכרות. אני רגיל להסתתר. וכמובן שלא קרה כלום במשך כל השבוע, והרגשתי, וואו, הנה זה קורה. ואז תחשבי לסיים שם ולחזור לחיים שכבר היו לי. אני מנחה, אני עובד בסביבה פלורסנטית מאוד.

נווה: זה הזמן להגיד ששום מקום לא צריך להיות עם תאורה פלורסנטית.

גרג: למסמיקים, פלורסנט זה לא טוב. ואז להתמודד עם זה. לחזור לסדנאות, להנחות, ולפגוש את הקושי שוב. לקח לי בערך שבוע לצאת מזה. פשוט התמודדות. הקושי להרגיש את זה, ואז לראות שאין אסון. ששום דבר לא קורה.

נווה: ככה פשוט הפסקת?

גרג: אני זוכר שאיך שחזרתי מהריטריט הגעתי לחברים.

נווה: זה אומר שאני מכירה אותך גם כאדם מאופר. עשית את זה ממש טוב. כי בעיניים שלי, אם אני רואה גבר מאופר, אני שמה לב.

גרג: ניסיון של שנים. אני זוכר שכשהתחלתי, בגיל עשרים ומשהו, מישהי שמה לב, והייתי כזה, "לא, אחי".

נווה: נראה לי שזה אפילו יותר נורא מלהסמיק. היום אתה עדיין מסמיק?

36:02 · מה שמשתנה זו התגובה

גרג: היום אני עדיין מתאפר. לא. אני חושב שמה שמשתנה... סומק הוא דבר טבעי. זה דבר רגיל שקורה מכל מיני סיבות. מה שמשתנה זו התגובה. שאתה לא אוכל את הראש סביב הדבר הזה. שזה לא מנהל אותך. זה לא משהו שמעסיק אותי.

נווה: זה מתחלק לשניים, ברגע שאתה מסמיק. אתה מכיר את האנשים שבאמצע הראפ שרים על זה שקשה להם? אני תמיד אומרת, אל תעשו את זה. כי אתם לא תצליחו לחשוב על שום דבר אחר חוץ מזה. אתם לא תצליחו לצאת מזה. אתם רק תשירו על זה שקשה לכם ושלא יוצאות לכם מילים, וזה לא כיף לשמוע את זה.

גרג: זה בעיקר לא כיף לך לשמוע את זה.

נווה: נכון. ואותו דבר עם ההסמקה. אם אני עומדת ואומרת לעצמי "אמאל'ה, אני מסמיקה עכשיו, עכשיו אני מסמיקה", אי אפשר לצאת מזה. באותו רגע צריך להיות בעיניי באיזשהו ניתוק. "בסדר, יאללה, הסמקה".

37:09 · לשלוח את הקשב החוצה

גרג: זה לא ניתוק. אני לא אכנס ללמה, אבל את בוחרת להפנות את הקשב שלך החוצה ולא פנימה. זה המקום הנכון להיות בו. אנחנו לא רוצים להתעסק בעצמנו ולא בתסמין. כי אם את עסוקה בתסמין ובעצמך, כמו שאת אומרת, את רק מחמירה את הסיטואציה. זה ממש כלי, שנקרא מיקוד קשב. אנחנו רוצים לשלוח את הקשב החוצה, אל הסיטואציה, אל מה שקורה. את עושה את זה?

נווה: כן. יוצא לי לדבר מול אנשים בעבודה, הייתי מ"כית בצבא. אני לא אגיד ניתוק, אבל משהו כזה.

גרג: ממוקדת במשימה.

נווה: כי אני לא מתעסקת יותר מדי ב"איך אני עכשיו". אני יותר החוצה. וכדי לדבר טוב עם אנשים אחרים, אתה צריך לשים לב אליהם. לראות איך הם, איך הם מגיבים. עכשיו, כשאני מדברת איתך, אני מזהה בקלות מתי אתה איתי ומתי אתה חושב על הדבר הבא. אז אין לי זמן לחשוב על עצמי, כי אני חושבת עליך.

גרג: אבל מישהו חרדתי יכול לקחת את מה שאת אומרת ולהגיד, גם אני עושה את זה.

נווה: לעשות אובר.

גרג: כי הוא שם על זה את הפילטר החרדתי. "אה, זה מה שהוא חושב עליי". אבל זו חד משמעית מיומנות של תקשורת טובה, פשוט לשים לב. זה נקרא נוכחות. אבל נוכחות דורשת שתורידו את השיפוטיות כלפי הסיטואציה, ולפעמים זה מורכב.

נווה: מה זה מורכב, זה מסע חיים.

39:03 · "יקירתי, אם הייתה תשובה פשוטה"

נווה: ותוך כדי, מה שנגעת בו, חמלה. קשה לפרק את הדברים האלה. אני זוכרת שישבתי מול המטפלת שלי יום אחד ואמרתי, נו, אז מה עושים בפועל? רציתי שהיא תביא לי את השורה התחתונה. זה היה ממש בשנים הראשונות שלי בטיפול. והיא אמרה לי...

גרג: חמלה.

נווה: חמלה. כולם אומרים לי חמלה. אז זו באמת התשובה. מה לעשות. והיא אמרה לי, "יקירתי, אם הייתה תשובה פשוטה, אנשים לא היו קוראים ספרים והולכים לטיפול". זה מאוד אינדיבידואלי, הדברים האלה.

גרג: אני תכף עושה את זה פשוט.

נווה: נו, תן לי את הפשוט.

גרג: זה שזה פשוט לא אומר שזה קל. אבל זה חמלה, ויכולת לאמן את הבחירה. שני הדברים.

נווה: פרק לי את החמלה.

39:56 · חמלה היא מערכת יחסים, לא תחושה

גרג: חמלה היא מערכת יחסים שבה את בעד עצמך, ולוקחת את זה לכל מקום. אני חווה את זה עכשיו סביב העצמאות, סביב העבודה. היום בבוקר התעסקתי בזה. רגע, מה קורה? למה אני כל כך דרשן, ולא ממקום של "היי, אתה יכול לעשות את זה", אלא "אתה לא טוב, אתה לא מספיק". זה ספקטרום. להבין איפה אתה על הספקטרום של מערכת היחסים עם עצמך, ושהמטרה היא לנוע כל הזמן לכיוון השני. וזה גם לא ממקום היפי. יש מחקרים שמראים שכשאתה יותר נחמד לעצמך, דברים משתפרים, גם המוטיבציה. אם אנחנו בונים מערכת יחסים טובה יותר עם עצמנו.

נווה: זה מורכב לאללה. אבל כן, התשובה היא חמלה.

גרג: והשני זה בחירה. אימון של היכולת שלך לבחור, בסיטואציות הכי מורכבות, לאן להפנות את הקשב. כי קל מאוד לדבר על חמלה ועל לאהוב את עצמך. אבל כשהקרקע רועדת, כשאתה מסמיק, שם יש כלים מאוד ממוקדים לרגע עצמו. איך את בוחרת בעצמך, או לאן את מפנה את הקשב.

41:13 · לתפוס את עצמי מדברת לא יפה

נווה: בגילאים האלה לא היה לי בכלל קול פנימי. לא שמעתי קול בתוך הראש שמדבר אליי. ועכשיו אני מדברת עם עצמי מלא. כל הזמן. אני ממש מנהלת שיח עם עצמי, ואני תופסת את עצמי מדברת לעצמי לא יפה, ואז אני אומרת לעצמי, זה לא יפה שדיברת לא יפה. מלא פיצולי אישיות. וזו הדרך, בעיניי.

גרג: להתחיל לדבר עם החלקים האלה שיש בפנים.

41:55 · מה היינו אומרים לעצמנו אז

גרג: אנחנו מסיימים. מה היית אומרת לנווה בת השש עשרה, שהסמיקה מול האמא?

נווה: נראה לי שהייתי חוזרת לשם ואומרת לה: וואי, מאמי, זו באמת סיטואציה מלחיצה, לפגוש את ההורים של בן זוג. ואת ממש רוצה למצוא חן בעיניהם, וזה הכי טבעי בעולם. ואת עכשיו מסמיקה, וזה מביך אותך. זה בסדר. ומה אתה אומר לגרג?

גרג: פשוט מחבק אותו. אני לא יודע כמה הוא פתוח בכלל לשמוע. הוא ממש בצרות, תלוי באיזה גיל, אבל בגילאים המוקדמים הוא ממש רוצה חיבוק. אני לא יודע אם הוא היה מצליח לקבל אותו.

נווה: אם הוא היה יודע איזה גבר נהיה גרג. באמת. לי אישית זו זכייה שיש לי חבר כמוך בחיים, ודוגמה לאנשים שיוצאים מהמטריקס. לקחת את הדבר שהכי כאב לך בחיים, שהכי שרף לך, והפכת אותו למשהו טוב בעולם, שעוזר לעוד אנשים. וגם בנו, בחבורה הקרובה, אני יודעת שאני חשובה לך, שהחבר'ה חשובים לך. אני מקווה שנמשיך עוד להרבה שנים.

גרג: ולהרבה גדילה והתפתחות, ועוד ועוד אהבה. יאללה, ביי.

מכירים את הרגע הזה גם אצלכם?

להפסיק לבדוק את הפנים, לשלוח את הקשב החוצה ולהישאר בחדר גם כשאתם אדומים. זה בדיוק מה שעובדים עליו בקורס לאלתור מעשי. קבוצתי, פרונטלי, ובמקום לדבר על הדברים האלה, מתרגלים אותם.